השירים של שרה

היא מדברת יותר מדי

"את מדברת יותר מדי,"
הוא אומר,
והיא יודעת על כמה דברים
היא בכלל שותקת.

היא מדברת בעיקר
כדי לא לשמוע את עצמה.
"אתה כל הזמן שותק,"
היא אומרת לו.

והיא לא יודעת
שהוא שותק
כי הוא פוחד.
פוחד לדבר על מה
שכל כך כואב.

שניהם לא מדברים
על יותר ויותר
דברים הכי חשובים.
כל התסכולים, הכאבים,
על עגמת הנפש
ועל מה שקשה להם בחיים.

וכשהם כבר מתחילים,
הכל יוצא דחוס ומערבב,
מסריח מרב עבש
שהצטבר במהלך הזמן,
כשהתאפקו
ולא אמרו
ולא דברו
בזמן.

ושוב מצד אחד, שתיקה גדולה,
ושוב דבור של מלל בלי חיבור
שלא אומר בעצם כלום.

עד לפעם הבאה.

מה קורה לארטישוק
כשמניחים לו להזדקן בנחת
מניחים אותו על השולחן לקישוט
ונהנים מהיופי שלו
גם כשעליו מתייבשים
וחרוצי קמטים?

הארטישוק מתענג מתשומת הלב,
מההבנה המתגבשת שהוא לא צריך לעשות כלום,
רק להיות,
להנות מהעולם שרוחש וגועש סביבו,
ולהזדקן בנחת.

הארטישוק פורח!
מתוך הליבה שלו הוא מוציא
מה שהיה טמון בו כל השנים.
מבטא את מה שלא הצליח
כשהיה עסוק וטרוד
לספק צרכים של אחרים.

ולמי שלא הבין,
גם אני ארטישוק
♥

מיטה סתורה
שעת בוקר מוקדמת
אשה מנומנמת
מעורטלת,
עטופה בסדיני משי,
כחולים,
ובקורי אהבה.

גבר חובק
את גבה,
על פניו
סימנים של עדנה.

אני אומרת ככה,
והוא אומרת אחרת.
אני שוב אומרת,
והוא שוב אחרת.
הוא לא אומר,
ואני עדיין אומרת.

ובאין מילים,
מבטי עיניים כעוסים,
הלב דופק,
הראש כבד.

אני אומרת,
בלי סינון,
ובלי ביקורת.
מונה אכזבות,
וציפיות
לא ממומשות.

וכשאני נרגעת,
אני מגלה אדם אהוב,
כשהמילים ננעצות בליבו,
הוא גם כאוב.

מערכות יחסים
פתוחות,
מסיבות הנאה
ומתפתחות.

סבל רב הן גורמות
כשהן נתקעות.

אנשים זוכרים
זמנים אחרים,
מקוים לימים
יותר טובים.

אבל בלי עזרה,
הם ממשיכים
לעשות דברים
מרעילים.

חלל פעור בתוכי,
כמו משהו חסר,
אני מחפשת את החסר בי,
בתוך האחר.

כועסת
ננעלת
מתרחקת
מסתגרת

מנסה
ולא מצליחה,
להשאר אתך

נאבקת
לשמור על שנינו
מצליחה בקושי
לשמור על עצמי

ועכשיו,
זה מה שחשוב לי.